בין ראש ללב בימים הנוראים

היחס שבין ראש השנה ליום הכיפורים כמוהו כיחס שבין ראש ללב.

ראש השנה הוא הראש. הוא ההתחלה. "זכרון ליום ראשון". מה שנדרש מאיתנו בראש השנה זו תודעה. תודעה של מלכות ה' עלינו כפרטים, על האומה, ועל העולם. התודעה הזו, ההבנה כי הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, מכניסה אותנו לתחושה שבעצם יש מי ששופט אותנו, יש מי שמחליט עבורנו. זוהי תודעת הדין, שהיום מחליטים - "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי יעני ומי יעשר". וכשם שיש חשיבות עצומה ללידתו של תינוק, ולכל התחלה בעצם, כיון שהצעד הראשון הוא הצעד הקובע, כך יש חשיבות מכרעת ליום הראשון של השנה, לראש שלה.

לכן, עיקר העבודה בראש השנה הוא המלָכָה. להתפלל, לכווין, שה' ימלוך עלינו באמת. אם נצליח להגיע לכך שהתודעה שלנו תהיה בהמלכת ה', בשאיפה שימלוך על על כל העולם כולו, בהאזנה דרוכה לקול השופר הממליך אותו ומיירא אותנו – נגיע למצב של תודעת המלכות, אותה תודעה הנדרשת למשפט, אותה תודעה בה אנו ניגשים לכל שופט, קל וחומר לשופט כל הארץ.

תפילת ראש השנה איננה תפילה של תחנונים. אין מקום לתחנונים במשפט. הראש הוא אנליטי, שכלי. חטאתָ? תחטוף. היית צדיק? קבל שכר. אין מקום להתחנן. אתה פשוט מצולם במצבך – צדיק נכתב בספר צדיקים, רשע – נכתב למיתה.

ואז, אחרי המשפט, מגיע זמן החנינה. אחרי שקבלת את המגיע לך, אחרי שנכתבת, יש מקום לפנות למעלה אל הגבוה מכל. הפעם – לא על פי דין. לא על פי ניתוח אנליטי ושכלי, הפעם על בסיס של תחנונים. מתנת חינם. הפעם על ידי הלב.

לצורך כך אנו מקבלים עשרה ימים של תשובה, ששיאם – בתפילת נעילה של יום הכיפורים. מטרתם של ימים אלה היא שינוי הדין האנליטי, שינוי ה"ראש" והפיכתו ל"לב". מדין אנו מגיעים לרחמים.

האם נצליח ברחמים ובתחנונים לשנות את הגזירה? האם, למרות היותנו חוטאים, נצליח להתרומם מעט לדרגה גבוהה יותר? האם נצליח הפעם, במידת הרחמים, לשנות את גזר הדין – שנחתם בראש השנה?

כל זה תלוי בנו ובתפילותינו.

והערה קטנה לענין פספוס ההזדמנות:

"בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת". אנו מורגלים בחיינו לפספוס הזדמנויות: האוטובוס האחרון שפספסנו וגרם לנו לשרשרת איחורים ולנזק גדול, השיעור האחרון שלא הגענו אליו ובזה פספסנו את המבחן הגורלי ועוד.

האם נצליח הפעם לא לפספס את ההזדמנות? האם ירידת ה' לעולם בימים גורליים אלה תהיה משמעותית עבורנו, או שמא הציניות שלנו תנצח ונראה את ההזדמנות כעוד כמה ימים חסרי משמעות?

גם זה תלוי בנו ובתפילותינו.

אני מציע הפעם, לא רק להתפלל – אלא גם להתפלל על התפילה. שהפעם, לפחות הפעם, לא נפספס את ההזדמנות הנפלאה הזו.

יהי רצון.