פרשת ויגש

"בחיים שלנו, כל אחד צריך לדאוג לעצמו" פנה אלי השבוע מישהו.”ככה זה בחיים, לא לדאוג לאחרים...”יצאתי מחדרו וחשבתי לעצמי - האם זה נכון?
ודאי, כל אחד צריך לדאוג לבריאותו הגופנית
ודאי כל אחד צריך לדאוג לבריאותו הנפשית
ודאי כל אחד צריך לדאוג להתפתחותו הרוחנית
אך האם זה כל האדם? האם האדם הוא שישים, שבעים ק"ג שלו וזהו?מיהו האדם מעם ישראל?
בפרשתינו, יהודה,מלמד אותנו שעור חשוב.
יוסף מושל במצרים. משביר אוכל בינללאומי לתושבי מצרים ולכל תושבי האיזור במשך שנות רעב קשות.
בני יעקב, אבותינו,אבות השבטים,יורדים למצרים,לשבור גם להם מזון.שמעון נלקח במאסר. כעת גם בנימין...יהודה,כוח המלכות בעם ישראל,הבטיח ליעקב שידאג לבנימין. שיהיה אחראי להחזרתו השלמה - “אנכי אערבנו...” (בראשית מ"ג,ט).כעת קם יהודה ,מול יוסף לממש ערבות זו.
עמ"י הוא כעץ חי.לו שורשים, גזע,ענפים, עלים ופירות עסיסיים.ממה שהשורשים יונקים עובר לכל חלקי העץ, עד לפירות.מיהם השורשים שלנו? ממי אנחנו יונקים את החיים שלנו?
חז"ל מלמדים אותנו שהאבות – אברהם,יצחק ויעקב והאמהות – שרה,רבקה,רחל ולאה הם השורשים שלנו.אנחנו, הבנים – הפירות.כל מה שקיים בשורשים עובר אלינו הפירות.אבותינו ואמהותינו העבירו אלינו ירושה.ירושה נשמתית,ירושה מידותית,ירושה תכונתית.כשאנחנו לומדות עליהם בתורה, אנו לומדות - מי אנחנו.מה טמון בנו.דרכם, אנו לומדות את נשמתינו. אנחנו ההמשך שלהם,אמנם בקטן יותר.
אהבת ד' של אברהם אבינו, חושפת שגם בנו אהבת ד'.
מסירות הנפש של יצחק אבינו, חושפת  את מסירות הנפש שבנו ושבכל חיל הנלחם על ארצינו.
עמידה בישרות מול קשיי וסיבוכי החיים של יעקב אבינו "כי שרית עם אל' ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב, כ"ח), הטמין בנו חוזק ועמידה מול סיבוכי חיינו כאומה וכפרטים.
צניעותה של שרה אמנו,תפילותיהן של אמהותינו ועוד ועוד חושפים את הכוחות והמידות הקיימים בנו.
מיעקב אבינו מתפתח ציבור. מהם מתגלים שנים עשר השבטים. המשפחה שממנה מתחילה להופיע אומה, עם ישראל. גם בני יעקב הם אבותינו - “אבותינו מספר ב'”.מכאן מתחיל בנין בית ישראל מאז ולדורות עולם.
אחד הכוחות החשובים בעם שלנו,המתגלה דרך יהודה -  הוא ערבות.
כשיהודה ניגש ליוסף להשיב את בנימין, הוא חושף בו, ומתוך כך גם בנו, צאצאיו – ערבות. “כי עבדך ערב את הנער מעם אבי...”(בראשית מ"ד, ל"ב). אנחנו עם אחד. יש בינינו קשר אורגני אחד. כל אחד ואורו המיוחד בבנין האומה, אך אנו גוף אחד. ערבות היא הדאגה לאיבר אחר בגוף. לקיחת אחריות על טובת כלל הגוף ומתוך כך, דאגה , אחריות ואכפתיות על כל איברי הגוף.
כשפנה אלי אותו אדם השבוע ואמר שכל אחד צריך לדאוג רק לעצמו – חשבתי לעצמי שאילו לא החיים שלנו, החיים של עם ישראל, החיים של בני יהודה. חיינו – הם חיים של ערבות! בעם ישראל אנו דואגים אחד לשני. איכפת לנו.אנו לוקחים אחריות.
יהודים באנגליה ייאבקו למען שחרור יהודים מרוסיה. יהודים בארץ ישראל ייאבקו להציל יהודים מסוריה,מאתיופיה,להציל יהודים שנחטפו במטוס המובל לאוגנדה. בעמ"י, יהודי נלחם למען אחיו ואחיותיו ומוכן למסור את היקר מכל – חייו, למען דבר יקר עוד יותר – חיי עם ישראל.
"כל ישראל ערבים זה לזה" – איכפת לנו, אנו דואגים אחד לשני, אנו לוקחים אחריות אחד על השני, כי "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" – כשכל אחד יגלה את האור המיוחד שבו, מתוך כך נחשוף עם ישראל חזק ואיתן, שיודע מי הוא, יודע את כוחותיו ומידותיו מאבותיו ומאמהותיו.עם שיונק כוח למלא את תפקידו בעולם – להאיר באור גדול, להאיר באור המוסר, להאיר באור הצדק, להאיר באור הטוב – להאיר באור ד'!
שבת שלום

פרשת וישלח

יעקב מתנהל לעיתו

בתחילת פרשתנו מציע עשו ליעקב ללכת יחד:

"וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (בראשית פרק לג, יב).

למעשה מציע עשו כי מעתה לא רק שהוא לא לפגוע ביעקב אלא הוא ישתמש בכל צבאו בכדי לשמור על משפחתו החלשה של יעקב. כמו כן דקדוק בלשון הפסוק מראה כי  עשו מציע ליעקב אפילו יותר מכך. מלשו הפסוקים נראה כי עשו מוכן לקבל את עליונותו של יעקב בקשר בינם, ואת תפקידו רק כשומרו של יעקב ומשפחתו היכן שילכו.
למרות ההצעה הנדיבה מתחמק יעקב ואומר כי משפחתו הולכת לאט מידי עבור עשו, וכי הם יוכלו לחיות באחדות אידיאלית רק בעתיד:

יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. (שם פסוקים יג- יד).

לכאורה לא מובן- מדוע מסרב יעקב כל כך התוקף להצעה של עשו?

נדמה כי סיום הפרשה יכול להבהיר את חששו של יעקב.
בסיום הפרשה מציגה התורה את "אלופי עשו". מהמתואר בתורה רואים כי עשו הצליח לבנות מערך צבאי מרשים בכוחו, ויותר מכך בארגון שבו. בעוד בני יעקב עדיין היו מצויים בסכסוכים מתמידים עם אחרים ואפילו בתוך עצמם, אלופי עשו מסוגלים היו לבנות צבא מאוחד בו כל אחד יודע את מקומו בהיררכיה, וממילא הם מצליחים להגיע לתוצאות של עוצמה.
מצב זה מזכיר לא מעט את מקומם של הקשורים לערכי תורה לעומת מי שחיים מתוך ערכים מערביים בלבד. בעוד האחרונים מסוגלים להיכנס במהירות וללא היסוסים רבים לעולם הגדול, להחליט מה הם רוצים לעשות, ולהיות חלק מהמסגרת והיררכיה של עולם העבודה, הראשונים עדיין מנסים לברר את לעצמם את מקומם וערכיהם וחיים בחוסר יציבות. הסיבה להבדל בים היא שככל שכוחותיה ושאיפותיו של איש או אישה גדולים יותר, כך לוקח זמן רב יותר בכדי להגיע למימוש וביטחון, וכך הוא עובר דרך ארוכה יותר של חולשה, בלבול- ואפילו נפילות.

יעקב הכיר את גדולת בניו וידע כי מרוב גדולה הם לא יהיו מסוגלים להכפיף את עצמם ל"צבא ה'" עד שיעברו תהליך ארוך של בירור. לעומת זאת עשו היה "עשוי" כבר בלידתו. הוא לא הגיע לעולם עם פוטנציאל רוחני עשיר, וממילא היה מסוגל לממש במהירות את הפוטנציאל החומרי הטמון בו ללא היסוסים או בירורים. משום כך יעקב חשש שבניו יסתכלו בקנאה בחבריהם צאצאי עשו ויתקשו לראות כי החולשה וחוסר היציבות הזמנית אינה ראיה לאי צדקת הדרך- אלא דווקא ראיה לעומקה.

על פי זה מובן מדוע סירב יעקב להצעה הנדימה של עשו. יעקב אמר כי הוא מעדיף כי משפחתו "תתנהל לעיתה", ורק כאשר היא תגיע אחרי כל הסיבוכים למימוש מלא תוכל להיוווצר אחדות בריאה בין המשפחות, כאשר לכולם יהיה ברור כי המרכז הוא תורתו וערכיו של יעקב.

פרשת ויצא - תשע"ב

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"
למה התורה משתמשת כאן במילים "ויצא/וילך" ולא עם המילה "ויברח" כמו שאומרת לו רבקה בפרשה הקודמת "קום ברח לך?"  אומר השפת אמת שמכאן אפשר לראות שהיה ליעקב אמונה שלימה שהנסיעה הזאת היתה רק מפני שזהו רצון ה' ולא איכפת לו שהוא באופן אמיתי בורח מעשו שרוצה להרגו.  לכן אומר השפת אמת שהמדרש מתאר את יעקב כמי שהוא "אז תלך לבטח דרכך" (משלי) מפני שהיה לו את האמונה הזאת. 

אפשר ללמד מכאן שבטחון בה' יכול לשנות אדם ולאפשר לו להשאר רגוע במצב קשה.  יעקב רק "הלך" ולא "ברח" מפני אמונתו, ויה"ר שאנחנו גם כן נוכל לחיות עם אמונה שהמצב הכי קשה הוא משהו שאפשר להתמודד בו .