מעשה מרב ובן יחיד

מעשה מרב ובן יחיד

מַעֲשֶׂה בְּרַב אֶחָד, שֶׁלּא הָיָה לוֹ בָּנִים
אַחַר כָּךְ הָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד
וְגִדֵּל אוֹתוֹ וְהִשִּׂיא אוֹתוֹ
וְהָיָה יוֹשֵׁב בָּעֲלִיָּה וְלָמַד כְּדֶרֶךְ אֵצֶל הַגְּבִירִים
וְהָיָה לוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל תָּמִיד
רַק שֶׁהָיָה מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁחָסֵר לוֹ אֵיזֶה חִסָּרוֹן
וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ
וְלא הָיָה מַרְגִּישׁ טַעַם בְּלִמּוּדוֹ וּבִתְפִילָּתוֹ
וְסִפֵּר לִפְנֵי שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּנֵי הַנְּעוּרִים
וְנָתְנוּ לוֹ עֵצָה שֶׁיִּסַּע לְאוֹתוֹ צַדִּיק
וְאוֹתוֹ בֵּן הַנַּ"ל עָשָׂה מִצְוָה שֶׁבָּא עַל יָדָהּ לִבְחִינַת מָאוֹר הַקָּטָן
וְהָלַךְ אוֹתוֹ הַבֵּן יָחִיד וְסִפֵּר לְאָבִיו
בַּאֲשֶׁר שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ טַעַם בַּעֲבוֹדָתוֹ כַּנַּ"ל
וְחָסֵר לוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ
בְּכֵן הוּא רוֹצֶה לִנְסֹעַ לְאוֹתוֹ צַדִּיק
וְהֵשִׁיב לוֹ אָבִיו: אֵיךְ אַתָּה בָּא לִנְסֹעַ אֵלָיו ?
הֲלא אַתָּה לַמְדָן יוֹתֵר מִמֶּנּוּ וּמְיֻחָס יוֹתֵר מִמֶּנּוּ ?
לא נָאֶה לְךָ לִנְסֹעַ אֵלָיו, כַּלֵּךְ מִדֶּרֶךְ זוֹ!
עַד שֶׁמָּנַע אוֹתוֹ לִנְסֹעַ
וְחָזַר לְלִמּוּדוֹ וְשׁוּב הִרְגִּישׁ חִסָּרוֹן כַּנַּ"ל
וְהִתְיַעֵץ שׁוּב עִם אוֹתָן הָאֲנָשִׁים הַנַּ"ל
וְיָעֲצוּ אוֹתוֹ כְּמִקּדֶם לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק
וְשׁוּב הָלַךְ לְאָבִיו, וְהִטָּה אוֹתוֹ אָבִיו וּמָנַע אוֹתוֹ כַּנַּ"ל
וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים
וְהַבֵּן הַנַּ"ל הָיָה מַרְגִּישׁ שֶׁחָסֵר לוֹ, וְהָיָה מִתְגַּעְגֵּעַ מְאד לְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹנוֹ, וְלא יָדַע מַהוּ כַּנַּ"ל
וּבָא עוֹד לְאָבִיו וְהִפְצִיר בּוֹ
עַד שֶׁהֻכְרַח אָבִיו לִנְסֹעַ עִמּוֹ
כִּי לא רָצָה לְהַנִּיחַ אוֹתוֹ לִנְסֹעַ לְבַדּוֹ
מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בֵּן יָחִיד
וְאָמַר לוֹ אָבִיו: הֲלּא תִּרְאֶה שֶׁאֶסַּע עִמְּךָ, וְאַרְאֶה לְךָ שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ
וְאָסְרוּ הַמֶּרְכָּבָה וְנָסְעוּ
אָמַר לוֹ אָבִיו
בָּזֶה אֲנַסֶּה: אִם יִתְנַהֵג כְּסֵדֶר, הוּא מִן הַשָּׁמַיִם
וְאִם לָאו אֵינוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, וְנַחֲזר
וְנָסְעוּ וּבָאוּ אֶל גֶּשֶׁר קָטָן
וְנָפַל סוּס אֶחָד, וְהַמֶּרְכָּבָה נִתְהַפְּכָה וְכִמְעַט נִטְבְּעוּ
אָמַר לוֹ אָבִיו
רְאֵה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כְּסֵדֶר, וְאֵין הַנְּסִיעָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְחָזְרוּ
וְחָזַר הַבֵּן לְלִמּוּדוֹ
וְשׁוּב רָאָה הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסֵר לוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
וְחָזַר וְהִפְצִיר בְּאָבִיו כַּנַּ"ל
וְהֻכְרַח לִנְסֹעַ עִמּוֹ שֵׁנִית
וּכְשֶׁנָּסְעוּ הֶעֱמִיד אָבִיו הַנִּסָּיוֹן כְּבָרִאשׁוֹנָה אִם יִתְנַהֵג כְּסֵדֶר
וְנִזְדַּמֵּן כְּשֶׁהָיוּ נוֹסְעִים וְנִשְׁבְּרוּ שְׁנֵי הַיָּדוֹת
וְאָמַר לוֹ אָבִיו
רְאֵה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג לָנוּ לִנְסֹעַ
כִּי הַאִם זֶה דֶּרֶךְ הַטֶּבַע, שֶׁיִשְׁתַּבְּרוּ שְׁנֵי הָשְׁנֵי הַיָּדוֹת ?
וְכַמָּה פְּעָמִים שֶׁנָּסְעוּ עִם הַמֶּרְכָּבָה הַזּאת, וְלא נִזְדַּמֵּן כָּזאת
וְחָזְרוּ
וְחָזַר הַבֵּן הַנַּ"ל לְדַרְכּוֹ כַּנַּ"ל [הַיְנוּ לְלִמּוּדוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל]
וְשׁוּב הִרְגִּישׁ הַחִסָּרוֹן כַּנַּ"ל
וְהָאֲנָשִׁים יָעֲצוּ אוֹתוֹ לִנְסֹעַ
וְחָזַר לְאָבִיו וְהִפְצִיר אוֹתוֹ כַּנַּ"ל, וְהֻכְרַח לִנְסֹעַ עִמּוֹ עוֹד
וְאָמַר לוֹ הַבֵּן שֶׁלּא נַעֲמד עוֹד עַל נִסָּיוֹן כָּזֶה
כִּי זֶה דֶּרֶךְ הַטֶּבַע, שֶׁנּוֹפֵל סוּס לִפְעָמִים, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּבְּרִין הָשְׁנֵי הַיָּדוֹת
אִם לא שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה דָּבָר מֻרְגָּשׁ מְאד
וְנָסְעוּ וּבָאוּ לִאכסניה לָלוּן
וּמָצְאוּ שָׁם סוֹחֵר
וְהִתְחִילוּ לְסַפֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ הַסּוֹחֲרִים
וְלא גִּלּוּ לוֹ שֶׁהֵם נוֹסְעִים לְשָׁם
כִּי הָרַב הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁנּוֹסֵעַ לְאוֹתוֹ הַצַּדִּיק
וְהָיוּ מְדַבְּרִים מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם
עַד שֶׁבְּסִיבּוּב הַדְּבָרִים הִגִּיעוּ לְסַפֵּר מִצַּדִּיקִים, הֵיכָן נִמְצָאִים צַדִּיקִים
וְסִפֵּר לָהֶם שֶׁשָּׁם נִמְצָא צַדִּיק, וְשָׁם, וְשָׁם
וְהִתְחִילוּ הֵם לְדַבֵּר מֵהַצַּדִּיק שֶׁנָּסְעוּ אֵלָיו
הֵשִׁיב לָהֶם: זֶה ? [בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ]
הֲלא קַל הוּא
כִּי אֲנִי נוֹסֵעַ עַכְשָׁו מִמֶּנּוּ
וַאֲנִי הָיִיתִי שָׁם, שֶׁהָיָה עוֹבֵר עֲבֵרָה
עָנָה אָבִיו וְאָמַר לִבְנוֹ
הֲרָאִיתָ, בְּנִי, מַה שֶּׁזֶּה הַסּוֹחֵר מְסַפֵּר לְפִי תֻּמּוֹ
וַהֲלא הוּא נוֹסֵעַ מִשָּׁם וְחָזְרוּ לְבֵיתָם
וְנִפְטַר אוֹתוֹ הַבֵּן
וּבָא בַּחֲלוֹם לְהָרַב הַנַּ"ל אָבִיו
וְרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְכַעַס גָּדוֹל
וְשָׁאַל אוֹתוֹ: לָמָּה אַתָּה בְּכַעַס כָּל כָּךְ ?
וְהֵשִׁיב לוֹ שֶׁיִּסַּע לְאוֹתוֹ הַצַּדִּיק הַנַּ"ל [שֶׁרָצָה לִנְסֹעַ עִם בְּנוֹ אֵלָיו כַּנַּ"ל]
וְהוּא יַגִּיד לְךָ עַל מָה אֲנִי בְּכַעַס
וְהֵקִיץ
וְאָמַר שֶׁמִּקְרֶה הוּא
אַחַר כָּךְ חָלַם לוֹ עוֹד כַּנַּ"ל
וְאָמַר שֶׁהוּא גַּם כֵּן חֲלוֹם שָׁוְא
וְכֵן עַד שָׁלשׁ פְּעָמִים
וְהֵבִין: הֲלּא דָּבָר הוּא וְנָסַע לְשָׁם
וּפָגַע בְּהַדֶּרֶךְ אֶת הַסּוֹחֵר שֶׁפָּגַע מִקּדֶם, בְּעֵת שֶׁנָּסַע עִם בְּנוֹ, וְהִכִּיר אוֹתוֹ
וְאָמַר לוֹ: הֲלא אַתָּה הוּא שֶׁרְאִיתִיךָ בְּאוֹתוֹ הַאכסניה ?
וְהֵשִׁיב לוֹ: בְּוַדַּאי רָאִיתָ אוֹתִי
וּפָתַח פִּיו וְאָמַר לוֹ: אִם תִּרְצֶה, אֶהְיֶה בּוֹלֵעַ אוֹתְךָ
אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְדַבֵּר ?
הֵשִׁיב לוֹ: זָכוּר אַתָּה, כְּשֶׁנָּסַעְתָּ עִם בִּנְךָ
וּבִתְחִלָּה נָפַל סוּס עַל הַגֶּשֶׁר וְחָזַרְתָּ
אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרוּ הָשְׁנֵי הַיָּדוֹת
אַחַר כָּךְ פָּגַעְתָּ בִּי, וְאָמַרְתִּי לְךָ שֶׁהוּא קַל
וּמֵאַחַר שֶׁפָּטַרְתִּי אוֹתוֹ, אֶת בִּנְךָ, עַכְשָׁו אַתָּה רַשַּׁאי לִנְסֹעַ
כִּי הוּא הָיָה בְּחִינַת מָאוֹר הַקָּטָן
וְהַצַּדִּיק הַנַּ"ל הוּא בְּחִינַת מָאוֹר הַגָּדוֹל
וְאִם הָיוּ מִתְוַעֲדִים יַחַד, הָיָה בָּא מָשִׁיחַ
וְכֵיוָן שֶׁפָּטַרְתִּי אוֹתוֹ, אַתָּה רַשַּׁאי לִנְסֹעַ
וּבְתוֹךְ דְּבָרָיו נֶעֱלַם, וְלא הָיָה לוֹ עִם מִי לְדַבֵּר
וְנָסַע הָרַב אֶל הַצַּדִּיק
וְצָעַק: חֲבָל! חֲבָל! חֲבָל עַל דְּאַבְדִּין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין!
הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָשִׁיב נִדָּחֵינוּ בְּקָרוֹב, אָמֵן
וְזֶה הַסּוֹחֵר הַנַּ"ל הָיָה הס"מ [הַסָּמֶ"ךְ מֵּ"ם] בְּעַצְמוֹ [שֶׁנִּדְמָה לְסוֹחֵר וְהִטְעָה אוֹתָם, וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁפָּגַע שֵׁנִית בְּהָרַב הַנַּ"ל, הִתְגָּרָה עִמּוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ עַל אֲשֶׁר שָׁמַע לַעֲצָתוֹ, כִּי כֵן דַּרְכּוֹ, כַּיָּדוּעַ], הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַצִּילֵנוּ

מעשה זה ניתן לנתח במספר רבדים:

הרבד האישי, הרבד ההסטורי, והרבד הסמלי.

ברבד האישי מתאר הסיפור את מאבקה של השכליות (המבוטאת על ידי דמותו של הרב) בעולם הרגש והחוויה (המבוטא על ידי דמותו של הצדיק). הרב הוא התגלמות הידע, והתגלמות ההבנה כי הדרך לעבודת ה' עוברת דרך כמות התורה שלומד אדם. בנו היחיד של הרב, כלומר עתידו הרוחני של האדם, אמור להמשיך את דרכו השכלית באמצעות לימוד תורה ושקיעה בעולם של למדנות ופלפול. אלא שלימוד זה איננו מספק. השכליות היתירה איננה נותנת מענה לפנימיות האדם, המחפשת סוג אחר של עבודת ה'. חבריו של הבן, בני גילו, מייעצים לו לעזוב את השכליות היתירה והבלבדית – וללכת אל הצדיק, אל חווית ההתקשרות הפנימית עם ה', זו שאיננה עוברת בהכרח דרך השכל, כי אם מגיעה באמצעות פנימיות התורה והתפילה. אלא שהשכל מנסה למנוע את האדם מללכת בדרך זו באמצעים שונים: בתחילה טוען כי יש לראות האם יש התאמה בין עולם הטבע  לבין רצון האדם, ולאחר מכן מנסה להטיל דופי בחוויה הרגשית באמצעות טענה כי היא נושאת בקרה חטא. סיכומו של המאבק הזה בין תורה לתפילה, בין השכל לרגש, בין המח ללב הוא – שאם אין רגש מת גם השכל, ואם אין תפילה אין המשכיות לתורה. התפילה נותנת לתורה את התקווה, את הכיוון ואת המטרה – ואם אין מטרה הבן (הלא הוא העתיד) מת, ואין גאולה.

ברבד ההסטורי מתאר הסיפור את המאבק בין החסידים למתנגדים. החסידות שהחלה לפלס דרכה בדור שקדם לר' נחמן, תוך שהיא נאבקת בהתנגדות עזה מכיוונו של הגאון מוילנא, הייתה אמורה להביא לליטאיות המתמידה את הניגון, את החוויה שבתפילה, את עוצמת הדבקות. אלא שהלמדנים והמתנגדים ניסו לטעון כי אי אפשר ללכת בדרכה של החסידות – כיוון שהיא מתנגדת לגלגולה של עגלת הדרך הטבעית והפשוטה. הסוס הנופל, האקסים הנשברים ולבסוף גם השטן – מהווים את דרכה של ההתנגדות לטעון כלפי החסידות טענות קשות בדבר שבירתה את הדרך הרגילה הלמדנית המקובלת. רבי נחמן טוען בסיפור זה כי סופה של הלמדנות למות, אם לא תערב בדרכה את עוצמתה ודבקותה של החסידות.

הרבד הסמלי הוא הרבד של המאור הקטן הדבק במאור הגדול. שני המאורות אינם יכולים לשמש בכתר אחד, ולכן המעיטה הלבנה את עצמה. אולם השאיפה לעתיד לבוא היא שיהיה אור הלבנה כאור החמה. כלומר המאור הקטן, המקבל את אורו מהמאור הגדול, יגדל ותהיה דבקותו גדולה וחזקה כמו המאור הגדול. שני המאורות הללו, מסמלים את שני קצוות גם במימד הזמן: בלוח השנה היהודי אנו מוצאים את ראש חודש ניסן כראש חודשים (שמות יב) ואת א תשרי כראש השנים. המעגל של השנים אמור לחבור למעגל של החודשים, ולהיות למעגל אחד. המעגל של החמה, מעגל השנה, קשור למידת הדין, לשם א-לוקים, ואילו מעגל הלבנה, מעגל החודשים, קשור למידת הרחמים, שם הוי"ה. זה כיוונו מלמעלה למטה, וזה כיוונו מלמטה למעלה. החודשים נקבעים על ידי האדם "החודש הזה לכם ראש חודשים", בית הדין הוא שמקדש את החודשים, והשנים על ידי שמים – "בחדש השביעי באחד לחדש זכרון תרועה". יום הדין בו כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון. החיבור הסופי, המביא לימות המשיח, הוא החיבור בין הנותן למקבל, בין הלבנה לבין החמה. "והָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (ישעיהו ל).