צופית, בוגרת מחזור א

כבר למעלה מעשור שעולם התורה מתברך במדרשות תורניות לבנות – הפורחות כפטריות אחרי הגשם.

אני פוגשת נשים צעירות, בנות גילי ש'שנת מדרשה' בעברן, והיא להן חוויה, תחילת דרכן התורנית או תחנה חשובה בדרך, טעימה חיזוק ותרומה. איני רואה אצלן את אותה הכרה, או תחושה דומה לזו שלי יש כלפי 'יעוד', גם ומפרספקטיבה של 12 שנה.

'יעוד' בשבילי הוא המקפצה לחיי הבוגרים. תחושה זו אינה דוהה עם הזמן, אולי להיפך: גם היום, לאחר שש שנים אקדמיות במדעי הרוח, שיעורי תורה רבים – בתחומים שונים – ששמעתי כמו גם העברתי, לימוד גמרא אינטנסיבי בבית- מדרש, עיון ועיסוק תורני שזכיתי ואני זוכה לו – איני מוצאת תחנה בהתפתחותי התורנית והאישית בעלת משקל גדול יותר. אני ממשיכה לגלות עולמות, להעמיק, להפוך בה ובי, לנדוד למחוזות חשיבה רחוקים שלא נודעו לי אז, ודווקא מתוך כך מגלה שוב, עד כמה שנת המדרשה ביעוד היא נקודת המוצא לכל; בכלים שקיבלתי, ידע, תאוות הידע, זרעים קטנים של כווני מחשבה שכמו פוזרו ב'שלח לחמך' של תקווה וכעת הם צומחים, אמירות ערכיות חשובות שעומדות כדגלים וכצווים, כסימני דרך לבחירות בחיי. לא היתה זו רק שנה של חוויה ולא רק שנה של לימוד מקנה כלים. גם ב'שנת מדרשה' ביעוד יכולתי לחוש את הפוריות של עושר המפגשים עם טקסט, אנשים, דעות. במבט לאחור, מדהים כיצד שנה זו נטעה בי אומץ מחד וביטחון מאידך לבחון זהות, עמדות, אמונות.

קיבלתי מפתחות, וחשק לפתוח לאחרים.